פסק-דין בתיק ע"פ 70097/04

1.         זהו ערעור על הכרעת-דינו של בית-משפט שלום לתעבורה ברמלה (כב' השופטת טאובר), אשר הרשיע את המערער בעבירות של אי-ציות לרמזור אדום לפי תקנה 22 לתקנות התעבורה, נהיגה רשלנית לפי תקנה 62(2)+38(2) לתקנות התעבורה, גרימת נזק וגרימת חבלה של ממש, והטיל עליו עונש של 6 חודשי פסילה בפועל, 3 חודשי פסילה על תנאי וקנס בסך 2000 ש"ח.

2.         ב"כ המערער, עו"ד גמליאל, פירט בהודעת הערעור את כל הטענות כנגד הכרעת דינו של בית המשפט קמא על פני 6 עמ', כאשר הוא מתייחס בראש ובראשונה לסתירות המהותיות, לטענתו, שקיימות לא רק בין גרסאות עדי התביעה, אלא לאותן סתירות פנימיות בתוך כל עדות ועדות של עד מעדי התביעה, בראש ובראשונה לגבי אותו קצין משטרה שהוא לכאורה עד אובייקטיבי שנכח במקום לא מתוקף תפקידו, ומסר שתי גרסאות סותרות לחלוטין לגבי אופן השתלשלות האירועים, כאשר בגרסתו הראשונה לכאורה, שמסר עת שנחקר במשטרה, טען שהרכב הגיע ממול לנתיב שבו הוא עצר את רכבו, ורק כאשר נדרש הוא ליתן הודעה משלימה בפני בוחן התנועה שינה מגרסתו וטען שרכב הנהגת המעורבת לא היה ממולו, אלא באותו נתיב נסיעה שלו.

            כמו כן, העלה עו"ד גמליאל טענות כנגד עדת התביעה הנוספת, שגם היא לכאורה עדה אובייקטיבית, שגם בגרסאותיה התגלו סתירות ממשיות, כך שלטענתו לא ניתן היה לסמוך על עדויות עדי התביעה כאשר גם גרסת הנהגת המעורבת לא עלתה בקנה אחד עם גרסת יתר עדי התביעה.

            עו"ד גמליאל טען כנגד מחדלים באופן ניהול החקירה בתיק זה, בראש ובראשונה מחדליו של בוחן התנועה מלבדוק את הטענה בדבר פגם או ליקוי במערכת הרמזורים במקום, שהיה בה אולי כדי להסביר את העובדה שהן רכב המערער והן רכב המעורבת נסעו בצומת בעוד שאור ירוק דולק ברמזור לכיוון נסיעתם, ואילו היה בוחן התנועה בודק טענה זו יתכן והיה בכך כדי להביא לזיכויו של המערער.

            עוד טען עו"ד גמליאל שבית המשפט קמא קבע בהכרעת דינו שעדותו של עד ההגנה היא בגדר עדות כבושה, ועל כן לא מצא לנכון ליתן לה כל משקל לטובת ההגנה, אך ביחד עם זאת ובה בעת מצא בית המשפט קמא לעשות שימוש בגרסתו של עד ההגנה, באותם חלקים שתמכו בגרסת התביעה, וביסס עליה דווקא את הרשעתו.

            טענה אחרונה שהיתה לעו"ד גמליאל נגעה לעצם העובדה שהכרעת דינו של בית המשפט קמא אינה מלאה והיא לוקה בפגמים ובחוסרים משמעותיים, שעה שאינה מתייחסת לכל הטענות שהועלו על ידי ההגנה, ולפיכך אין זה ראוי שהכרעת דין זו תעמוד על כנה.

3.         אכן, בחינה ראשונית של הודעת הערעור והטענות המועלות בה, מעוררת קושי לא מבוטל לגבי הכרעת הדין, והכוונה בעיקר לעדותו של קצין המשטרה, מר שגיב זיו, שלכאורה מסר שתי גרסאות סותרות לחלוטין אחת את רעותה, שקשה לקבוע אדנים מוצקים על סמך אותה גרסה, אך בחינה ובדיקה מדוקדקים של הגרסאות שמסר העד, כמו גם עדי התביעה האחרים, מבטלים את אותו ספק שהסניגור בכשרון רב הצליח לעורר.

            אכן, הודעתו הראשונה של העד שגיב זיו, כפי שנמסרה ביום 12/7/01, על גבי דוח פעולה שסומן והוגש לבית המשפט קמא, מעלה קושי בהבנת הדברים, אך דומה שגם עיון בהודעתו הנוספת מיום 20/1/02, וגם דבריו בבית המשפט, מבהירים את הנקודות שנותרו במחלוקת כאילו הגרסה הראשונה שלו היתה שרכב הנהגת המעורבת הגיע ממולו.

            מדובר בכשל לשוני שבא לידי ביטוי בגרסה שמסר בדוח הפעולה הראשון, שאמנם מעלה קושי לגבי גרסה זו אך משנדרש העד על ידי בוחן התנועה להבהיר את דבריו, ציין הוא מפורשות שאכן אין הכוונה לרכב שהגיע ממולו, אלא מאותו כיוון שלו, ושהניסוח של ההודעה הראשונה היה לקוי ולא מלא, כאשר העד עצמו מציין שאין מדובר בגרסה אחרת מזו שנסרה על ידו בשלב ראשון, אלא אותה גרסה אך הדברים נרשמו באופן שניתן להבינם אחרת.

            אילולא הסבר זה של עד התביעה אכן היה קושי לא מבוטל לבסס הכרעת דין לחובתו של המערער, אך משקיבל בית המשפט את הסברו של העד, ונתן בו אמון מלא כפי שנקבע בהכרעת הדין, אין לערכאת הערעור צורך להתערב בממצא זה.

4.         בית המשפט קמא לא התעלם מהסתירות שקיימות בין גרסאות עדי התביעה, בית המשפט קמא ציין קיומן של סתירות אלה, אך קבע שהן שוליות ולא מהותיות, ואינן יורדות לשורשו של עניין.

            הוסיף וקבע בהכרעת דינו שהוא נתן אמון מלא בגרסת עדי התביעה, בעוד שהוא דוחה את גרסת המערער והעד מטעמו.

            אמנם בית משפט קמא לא היה צריך לדחות את גרסת עד ההגנה, גם אם היא גרסה כבושה, אלא ראוי היה שבית המשפט קמא יקבע את משקל העדות ככזו, ולפיכך אין פגם או פסול בקביעתו של בית המשפט קמא שהוא לא נותן לעדות כל משקל, בהיותה עדות כבושה.

            בית המשפט קמא לא ביסס את הכרעת דינו על גרסת עד ההגנה, אלא מצא בה תימוכין, כל זאת שלא לצורך, שעה שבית המשפט קמא ציין שגם גרסת ההגנה תומכת לכאורה בגרסת התביעה.

            השימוש בגרסת ההגנה לא היה נחוץ לצורך הכרעת הדין, כך קבע בית המשפט קמא, וכך הנני סבור.

5.         משביסס בית המשפט קמא את הכרעת דינו על ממצאים עובדתיים וראיות שהובאו בפניו, ומצא ליתן לגרסת התביעה אמון מלא בעוד שהוא דוחה את גרסת ההגנה, כאשר בית המשפט קמא גם מנמק את עמדתו זו, אין לי אלא לדחות את הערעור והרי העדים העידו בפני בית המשפט קמא, וזה התרשם מהם באופן בלתי אמצעי, כך שבהעדר כל נסיבה המצדיקה התערבות שכזו, אין מקום להתערבות ערכאת הערעור.

            למען הסר ספק, מצאתי לציין שאינני רואה מקום לחייב את בוחן התנועה לבדוק גרסה היפוטטית בדבר פגם או ליקוי במערכת הרמזורים במקום, הן משום העובדה שהמערער לא העלה טע ה שכזו בזמן אמת, והן משום העובדה שבנסיבות המקרה הרי ברור שבוחן התנועה לא הגיע למקום אלא ערך את חוות דעתו זמן מסויים לאחר האירוע, מבלי שיהיה צריך לבקר במקום, כך שבחינה ובדיקת הרמזורים לא היתה מעלה ולא היתה מורידה לצורך הכרעה בעניין שלפנינו, בהיותה בדיקה שנעשית בדיעבד בחלוף פרק זמן מסויים ולא בזמן אמת.

6.         סופו של דבר, מצאתי כאמור לדחות את הערעור, וכך אני מורה לעשות. 

ניתן היום, 3 ינואר 2005, כ"ב טבת תשס"ה, בלשכתי.